"
דייב יעקב בילדותו בנצרת
"
גדלתי בדירת שיכון בנצרת עילית למשפחת עולים מהודו. למרות שההורים שלי עלו ארצה בגיל מאוד צעיר, הם הושפעו במידה ניכרת מחבלי קליטה. השתלבות עליית יהודי הודו בישראל לוותה בלא מעט אתגרים - הם מוקמו ביישובים נידחים בפריפריה עם אפס כלים להתנהלות מול מנגנוני הבירוקרטיה והמוסדות הציבורים. רובם המוחלט הוסלל למשרות פועלים ו/או לחינוך תורני. המשפחה שלי הייתה דוגמא מובהקת להפנמה של הדיכוי וכישלון המערכת. הבית שלנו היה בית טיפוסי של משפחה בשכונת עוני נטולת אמצעים. זו הייתה דירה שיכון חצי מתפרקת בדרום העיר. שני חדרים קטנים + סלון, בסמוך למאות משפחות שדחוסות בבלוק ארוך של קוביות נדל"ן.
החדר שלי היה דל בחפצים אבל עשיר בדימיון. היו בו שישה חפצים קבועים.- ארון קיר בצבע ורוד. טייפ אדום עם ספרי קלטת ושירי בוליווד.בובה קטנה של סוס פוני, קופסת נעלים שהייתה תיבת אוצר, ספר ילדים, מיטה כתומה עם ארגז . לחדר נכנסו עוד דברים עם השנים - אבל רובם נזרקו. אלו שמצוינים נשארו כל הזמן. מצאתי את הבובה של הסוס פוני לפני כמה שנים ואת מרבית ספרי הקלטת.
החדר שלי היה המקום הכי בטוח בבית עבורי ובכלל.
כשסגרתי את הדלת, המציאות נעלמה והייתי צולל לעולם
הפרטי שלי. הייתי מבלה בו שעות.
- מתוך השאלון עם דייב יעקב -
דייב יצר את הקופסאות במיוחד לתערוכה ושיתף אותנו בסיפור ילדותו יוצא הדופן. על אף המחסור והקושי שחווה בילדותו (ואולי בזכותם) הוא גדל להיות אמן ומאייר עשיר בדימיון וביצירתיות וגם בצעצועים ואוספים!
